לאן הולך כל הרגש? על הצורך בטיפול נפשי דווקא בגיל המבוגר

כשהיינו צעירים, התרגלנו לחשוב שטיפול פסיכולוגי שייך לאחרים. אולי למי שמתמודד עם טראומה גדולה או לצעירים שמחפשים את עצמם ונמצאים בצמתים של קבלת החלטות. אבל משהו מתעתע קורה כשמגיעים לגיל הבוגר, לעיתים אפילו לגיל הפרישה: מבחוץ נראה שהכל הסתדר. יש עבודה או פנסיה, ילדים שכבר גדלו, אולי גם נכדים. ובכל זאת, מבפנים – עולה שקט שאינו שקט. לפעמים מדובר בתחושת ריק, לפעמים בתחושת בדידות דווקא בתוך משפחה תומכת. לפעמים זו עייפות, תחושת קהות רגשית, שאלה מתמשכת: "זה הכול?".

המבוגרים של היום הם בני דור ששרד הרבה – מלחמות, שינויים חברתיים, מהפכות טכנולוגיות, משברים משפחתיים. הם בנו בתים, פרנסו משפחות, גידלו ילדים. הם למדו "להמשיך הלאה", לעיתים מבלי לעצור באמת לשאול מה זה עושה לנפש. אבל דווקא כשקצב החיים מאט, כשההורים כבר אינם, הילדים לא באמת זקוקים לנו באותה צורה, ועולמות העבודה משתנים או נגמרים, צפים פתאום דברים שהודחקו. לעיתים זו תחושת החמצה ("רציתי בכלל משהו אחר"), לעיתים כאב ישן שלא עוּבּד, ולעיתים פשוט שאלה עמוקה של משמעות: ("מי אני כשאני לא בתפקיד?").

כך, למשל, גבר בן 67 שפרש מהעבודה אחרי עשרות שנים כמנהל בכיר, מגלה לפתע שקם כל בוקר בלי לדעת מה לעשות עם עצמו. הוא תמיד היה "האיש עם הפתרונות", אבל עכשיו, אין מי שזקוק לתשובות שלו. או אישה בת 62, שבמשך שנים טיפלה בכל בני המשפחה, מוותרת על עצמה מתוך תחושת שליחות, ודווקא עכשיו, שהכל יותר שקט, מרגישה ריקנות מכאיבה.

הסביבה לא תמיד רואה את זה. לפעמים גם בני המשפחה הקרובים מתקשים להבין מה הבעיה. הרי "הכל טוב": אין מחלה קשה, יש קורת גג, יש אנשים בסביבה. זה מה שעוד יותר מקשה. התחושות הפנימיות נתפסות כלא לגיטימיות, כאילו אסור להרגיש עצב או בדידות כשאין סיבה נראית לעין. במקרים כאלה, טיפול נפשי יכול להפוך למרחב שבו מותר להרגיש. מותר לשאול. מותר להתבונן.

הטיפול בגיל הזה אינו תמיד מכוון לשינוי דרמטי. לעיתים דווקא הרכות שבו, האפשרות לדבר בלי להרגיש ש"שופכים את הלב סתם", היכולת להבין דפוסים שהשתרשו, למצוא משמעות חדשה או פשוט לפגוש את עצמך בגובה העיניים, כל אלה יוצרים תנועה רגשית שקטה אך עמוקה. זה יכול להיות תיקון של קשר ישן, השלמה עם בחירות מהעבר, או חיבור מחודש לרגשות שנשכחו.

חשוב לומר: אף פעם לא מאוחר לטפל בנפש. החיים הפנימיים שלנו ממשיכים לפעום כל עוד אנחנו כאן, ויש להם זכות לקבל תשומת לב, גם אם העולם החיצוני כבר לא דורש מאיתנו כל כך הרבה. טיפול בגיל הבשלות הוא לא סימן לחולשה — אלא להפך, הוא עדות לרצון לא לוותר על עצמך גם בפרק הזה של החיים.