דימוי גוף אצל בני נוער – מתי כדאי לשים לב ולפנות לעזרה מקצועית?

גיל ההתבגרות הוא תקופה סוערת, מלאה בשינויים גופניים, רגשיים וחברתיים. לצד סקרנות וצמיחה, לא מעט נערים ונערות מתמודדים עם תחושות קשות ביחס לגוף שלהם. דימוי הגוף, האופן שבו אדם תופס את עצמו ואת מראהו, הופך בתקופה הזו לרגיש במיוחד. מה שנראה מהצד כשינוי טבעי בגוף או כמשפט אגבי מול המראה, יכול להרגיש לנער או לנערה כמו עולם ומלואו.

כך למשל, נערה בת 15 שמתחילה להימנע מלהצטלם עם החברות בטיול שנתי או נער בן 13 שמסרב ללכת לים כי "הבטן שלו נראית מוזר", אלו לא רק קפריזות של גיל ההתבגרות. לעיתים מדובר בנורות אזהרה שמאותתות על כך שהקושי סביב דימוי הגוף מתחיל להשתלט על החיים.

ישנם סימנים שכדאי לשים אליהם לב: כאשר השיחה סביב אוכל, משקל או מראה הופכת להיות מרכזית וחוזרת שוב ושוב; כאשר מתעוררת הימנעות מפעילויות חברתיות הקשורות במראה הגוף,  כמו בריכה, ספורט או אפילו סתם ישיבה עם חברים; כאשר מתפתחת התעסקות מוגזמת באוכל, דיאטות קיצוניות, או לחלופין התקפי אכילה נסתרים. גם שינויים חדים במצב הרוח, ירידה בדימוי העצמי, ותחושות של בושה או חוסר ערך הקשורות למראה, כל אלה יכולים להוות סימן לכך שמתחיל להיווצר קושי משמעותי.

חשוב לזכור כי בני נוער לעיתים קרובות לא יספרו באופן ישיר שהם מתמודדים עם מחשבות שליליות על הגוף. הם עשויים להסתיר את זה, להתבדח על חשבונם או להתעצבן כששואלים. דווקא כאן ההורים, בני המשפחה והמורים יכולים לשחק תפקיד משמעותי – לשים לב, לשאול ברגישות, ולנסות לאפשר מרחב פתוח לשיחה ללא שיפוטיות.

גיל ההתבגרות מזמין את ההורים לא פעם לתפקיד מורכב: מצד אחד להיות עוגן יציב, ומצד שני לאפשר לילד או לילדה להתנסות בעצמאות. בהקשר של דימוי גוף, להורים יש כוח עצום דווקא דרך הדוגמה האישית. הדרך שבה הם מתייחסים לעצמם, מדברים על הגוף שלהם או מתמודדים עם ביקורת, כל אלה משמשים מודל חיקוי סמוי אך עוצמתי. כאשר ההורה מצליח לשדר קבלה, חמלה כלפי עצמו ויחס מאוזן לגוף, הילד לומד שגם הוא יכול לאהוב את עצמו מבלי להיות "מושלם". חשוב גם לזכור שלא כל התעסקות במראה היא סימן למחלה, ולפעמים מדובר בחלק מתהליך טבעי של חיפוש זהות והשתייכות. כאן נכנסת חשיבותה של תגובה אמפתית ורגישה, לא להיבהל, לא למהר לשפוט או להטיף, אלא להקשיב, להכיל, ולשדר ביטחון שהדברים ניתנים להתמודדות. 

פנייה לטיפול פסיכולוגי יכולה להיות צעד משמעותי וחשוב. טיפול מספק מקום בטוח שבו המתבגר או המתבגרת יכולים להביע את החששות, ללמוד כלים לוויסות רגשי, לפתח חוסן פנימי ולבנות מערכת יחסים בריאה יותר עם הגוף. פעמים רבות עצם הידיעה שהם לא לבד, שיש מבוגר שמבין אותם ולא שופט, מהווה הקלה גדולה.

גם במקרים שבהם הנער או הנערה אינם מעוניינים לפנות לטיפול, יש מקום להורים לשקול פנייה עצמאית לייעוץ או טיפול. צעד כזה אינו רק דרך לקבל כלים מעשיים להתמודדות, אלא גם משדר לילד מסר ברור: אנחנו רואים אותך, אנחנו חושבים עליך, ואנחנו כאן בשבילך. לפעמים עצם הידיעה שההורה פועל, מתייעץ ומבקש עזרה, מעניקה לנער תחושת ביטחון ומדגימה דפוס בריא של התמודדות עם קושי.

בסופו של דבר, דימוי גוף שלילי אינו "בעיה קוסמטית", אלא נושא שיכול להשפיע על בריאות נפשית, על קשרים חברתיים ועל תחושת הערך העצמי. ככל שמזהים את הקושי מוקדם יותר ומאפשרים התערבות מתאימה, כך ניתן למנוע החרפה ולסייע לנער או לנערה לצמוח מתוך התקופה המורכבת הזו עם תחושת ביטחון חזקה יותר בעצמם.