אשמת השורד: כשכאב הופך לאשמה

אחרי טראומה, רבים מהניצולים נותרים לא רק עם זיכרונות צורבים, אלא גם עם תחושת אשמה עמוקה. אשמה על עצם זה ששרדו. זוהי תחושה שקשה להסביר למי שלא חווה אותה: מצד אחד, הכרת תודה על החיים שנשמרו, ומהצד השני – כאב על מי שלא חזר. לתחושה הזו קוראים "אשמת השורד", והיא מוכרת מאוד בקרב ניצולים של מלחמות, תאונות, אסונות טבע, וגם – כפי שראינו בצורה כואבת כל כך מאז ה-7 באוקטובר – בקרב מי ששרדו פיגועים ומעשי טבח.

מאז אותו בוקר נורא של מתקפת הטרור בדרום הארץ, סיפורים רבים צפו ויצאו לאור. אנשים שמצאו את עצמם ניצלים בנס, לפעמים על ידי כך שברחו, הסתתרו, או פשוט לא היו במקום ברגע הגורלי. לצד ההקלה שהם חשים על כך ששרדו, רבים מהם מדווחים גם על תחושות של אשמה קשה: "למה אני ברחתי – והוא נשאר ונרצח?". יש מי שמרגישים אשמים כי היו חסרי אונים מול בני משפחה שנחטפו או נרצחו, גם כשברור שלא היה להם שום סיכוי למנוע את מה שקרה. משפחות שכולות רבות מתארות גם הן רגשות אשמה. הורים שהצילו ילד אחד ולא את השני, אחים שנותרו בחיים בעוד אחיהם נרצחו. האשמה הזו חוצה גיל, מגדר ורקע, ואין לה תמיד קשר להיגיון, אבל היא מאוד אמיתית.

אשמת השורד אינה ייחודית רק למלחמות. היא קיימת גם בקרב ניצולים של תאונות דרכים, אסונות טבע, או מחלות קשות. אדם שנשאר בחיים לאחר תאונה קטלנית מרגיש לעיתים כאילו עצם הישרדותו היא בגידה. מי שהחלים מסרטן, בעוד חבר למחלקה לא שרד, עלול להרגיש ש"לא הגיע לו" לחיות. גם בתוך משפחות שכולות, לעיתים יש מי שנושאים תחושת אשמה כבדה, כאילו היו יכולים למנוע את המוות, לו היו נוהגים אחרת.

התחושה הזו נובעת לעיתים מצורך עמוק לעשות סדר בכאב. כאשר קורה משהו אכזרי כל כך, כמו אובדן פתאומי של אדם אהוב, המוח מחפש הסברים. האשמה היא לעיתים הדרך של הנפש להיאחז במחשבה ש"אולי היה אפשר למנוע את זה", ו"לו הייתה לי שליטה". באופן פרדוקסלי, תחושת האשמה מעניקה אשליה של שליטה: "אם אני אשם, אז אולי גם הייתי יכול לשנות את התוצאה". אבל האמת הקשה היא שבמקרים רבים לא הייתה שום שליטה. זו לא הייתה בחירה, לא מחדל אישי, ולא כשל מוסרי. זו פשוט הייתה טרגדיה.

התמודדות עם אשמת השורד היא תהליך נפשי מורכב. חשוב להבין שהתחושות האלה אינן נדירות, ואינן סימן לחולשה. להפך, הן עדות לעומק הקשר הרגשי ולאנושיות של השורד. אבל עם זאת, אין סיבה לחיות אותן לנצח. דיבור על התחושות, אם עם חברים, משפחה, או אנשי מקצוע, יכול לעזור מאוד. לעיתים רק עצם ההבנה ש"התחושות שלי נורמליות" כבר מפחיתה את עוצמת האשמה. גם מציאת משמעות חדשה לחיים, או פנייה לפעולה (למשל התנדבות, חינוך, או הנצחה), עשויות לעזור – לא מתוך תחושת כפרה, אלא מתוך בחירה להמשיך את החיים בדרכו של האדם שאבד.

המסר החשוב ביותר לשורדים הוא זה: לא בחרתם לשרוד על חשבון אחרים. לא עשיתם דבר שגרם למותם של יקיריכם. גם אם יש בתוככם קולות פנימיים שאומרים אחרת, הקולות הללו הם תוצר של כאב, לא של אמת. מותר לכם לשמוח, לצחוק, להרגיש, לאהוב, גם כשהלב כואב. החיים שנשארו בידיכם אינם עונש, אלא מתנה, וכמו כל מתנה, מותר לכם להשתמש בה באהבה.