כשההורות הופכת למקור למריבות בין בני הזוג – למה זה קורה ואיך אפשר לצאת מזה?

עבור זוגות רבים, ההורות היא אחד הנושאים המרכזיים סביבם מתעוררות מחלוקות. כמה זמן מסך לאפשר? מתי הולכים לישון? כמה לעזור בשיעורי הבית? מה עושים כשהילד לא מקשיב? מתי להתערב במריבה בין אחים ומתי לתת להם להסתדר לבד? כמה עצמאות לאפשר ומתי צריך להציב גבול?

לכאורה, מדובר בשאלות מעשיות של הורות. אבל לא פעם, הוויכוח על שעת השינה או על הטלפון הוא רק הביטוי החיצוני למשהו רחב יותר: הבדלים בתפיסות ההוריות, בציפיות, בערכים ובאופן שבו כל אחד מבני הזוג מבין מהו "הורה טוב".

שני הורים, שתי דרכי חשיבה

כל אחד מבני הזוג מגיע להורות עם מטען אישי משלו. האופן שבו גדל, היחסים שהיו לו עם הוריו, החוויות שחווה בילדותו והאמונות שפיתח לאורך השנים. כל אלה משפיעים על הדרך שבה הוא רוצה לגדל את ילדיו.

אחד עשוי להאמין שילדים זקוקים לגבולות ברורים ועקביים. האחר עשוי להרגיש שחשוב יותר לגלות גמישות ולהימנע מעימותים מיותרים. אחד יחשוב שילד צריך ללמוד להתמודד בעצמו עם תסכול, והשני ירגיש שצריך להיות שם ולעזור לו.

אין בהכרח דרך אחת נכונה. הקושי מתחיל כאשר הפערים האלה אינם מצליחים להפוך לשיחה משותפת, והם הופכים למאבק על מי צודק.

כשהילד הופך לזירה שבה ההורים מתווכחים

כאשר אין הסכמה בין ההורים, הילד עלול למצוא את עצמו באמצע. לפעמים הוא לומד במהירות למי לפנות כדי לקבל תשובה חיובית יותר, או מתחיל להשתמש בפערים בין ההורים. במקרים אחרים, הוא פשוט מרגיש את המתח ביניהם, גם אם הם משתדלים שלא לערב אותו.

ההורים עצמם עלולים להתחיל להרגיש שהם מתחרים זה בזה. אחד מציב גבול והשני מיד מרכך אותו. אחד מבקש מהילד להתארגן, והשני מתערב כדי לעזור. עם הזמן, כל אחד מהם מרגיש שהוא נשאר לבד בתפקיד ההורי – או שההורה השני "הורס" את מה שהוא מנסה לבנות. במקום להיות צוות, בני הזוג הופכים לשני צדדים בעימות.

לפעמים המריבה בכלל לא עוסקת בילדים. ככל שהעומס המשפחתי גדל, ההורות יכולה להבליט גם קשיים אחרים בזוגיות. מי עושה יותר? מי אחראי על הבוקר? מי נשאר בבית כשהילד חולה? מי פנוי יותר לילדים ומי לעבודה? מי זוכר את החוגים, האסיפות, ימי ההולדת והמשימות?

לכן, ויכוח על שיעורי בית יכול להפוך במהירות לוויכוח על חלוקת האחריות בבית. ויכוח על גבולות יכול להפוך לוויכוח על תחושת חוסר הערכה. וכאשר שני בני הזוג כבר עייפים ומתוסכלים, קשה הרבה יותר לנהל שיחה רגועה על מה שכל אחד מהם באמת צריך.

אז איך יוצאים מהמעגל?

הצעד הראשון הוא להבין שהמטרה אינה להפוך את שני ההורים לזהים. ילדים יכולים לגדול היטב גם כאשר להורים יש סגנונות שונים. מה שחשוב הוא שההבדלים ביניהם לא יהפכו למאבק מתמשך.

במקום לנסות להוכיח מי צודק, אפשר להתחיל בשאלות אחרות: מה חשוב לכל אחד מאיתנו? ממה אנחנו חוששים? איזה מסר אנחנו רוצים להעביר לילדים? ואיפה אנחנו יכולים למצוא דרך משותפת, גם אם היא אינה בדיוק הדרך שכל אחד מאיתנו היה בוחר בה לבד?

כדאי גם להבחין בין נושאים שבהם חשוב שתהיה עמדה משותפת לבין מקומות שבהם אפשר לאפשר גמישות. לא כל הבדל דורש הכרעה, ולא כל מחלוקת הורית צריכה להפוך לעימות.

ובעיקר, חשוב לזכור שהילדים אינם אמורים להיות המקום שבו בני הזוג פותרים את המחלוקות ביניהם.

כשקשה לעשות את זה לבד

לעיתים בני הזוג יודעים שהם רוצים לשנות את הדרך שבה הם מתנהלים, אך בכל פעם שהם מנסים לדבר על הנושא, השיחה שוב הופכת לויכוח. במצבים כאלה, שיחה עם איש מקצוע יכולה לעזור ליצור מרחב שבו אפשר לעצור את מעגל ההאשמות, להבין את הפערים ולחשוב יחד על דרך שמתאימה למשפחה.

טיפול זוגי או משפחתי אינו נועד להחליט מי מההורים צודק. הוא מאפשר להבין מה עומד מאחורי המחלוקות, לשפר את התקשורת בין ההורים ולבנות שיתוף פעולה הורי שמאפשר לשני בני הזוג להרגיש שהם באותו צד.

בסופו של דבר, ילדים אינם זקוקים להורים שחושבים בדיוק אותו דבר. הם זקוקים להורים שמסוגלים לדבר, להתגמש, להציב גבולות ולהיות עבורם צוות, גם כאשר ביניהם יש חילוקי דעות.