top of page

לא ללמד את הילדים לא ליפול, אלא לדעת לקום

לפני 3 שעות
זמן קריאה 6 דקות

על היכולת שלנו כהורים לאפשר לילדים להיכשל, להאמין בהם ולתת להם מקום לצמוח

אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים ללמד את הילדים שלנו הוא לא איך להימנע מנפילות, אלא איך לקום מהן. לא כיצד להבטיח לעצמם הצלחה, אלא כיצד לפגוש כישלון, אכזבה וקושי מבלי לאבד את האמונה בעצמם וביכולתם להמשיך. כהורים, אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו. אנחנו רוצים לחסוך מהם כאב, אכזבה, דחייה וכישלון. אנחנו רוצים שיצליחו, שירגישו אהובים, שיאמינו בעצמם ושלא יפגעו יותר מדי בדרך. וכשהם נכשלים, כשחבר דוחה אותם, כשהם לא מתקבלים למקום שרצו, כשהם מתאמצים ולא מצליחים, לא פעם אנחנו חווים יחד איתם את האכזבה. לפעמים אפילו יותר מהם.
המפגש עם הקושי של ילדינו מפגיש אותנו לא רק עם הכאב שלהם, אלא גם עם החוויות שלנו. עם המקומות שבהם אנחנו עצמנו נכשלנו, נדחינו, התאכזבנו או הרגשנו לא מספיק טובים. הוא עשוי לעורר בנו זיכרונות של חוויות ילדות, פחדים ישנים, ולעיתים גם חרטה על האופן שבו התמודדנו עם קשיים בחיינו. אנחנו עשויים לרצות למנוע מהם את מה שאנחנו חווינו, לתקן עבורם את מה שלא הצלחנו לתקן עבור עצמנו, או להבטיח שהסיפור שלהם יהיה אחר. אבל דווקא במקומות האלה נמצאת אחת המשימות ההוריות המורכבות ביותר: להיות קרובים מספיק כדי להרגיש את הכאב של הילד, אך נפרדים מספיק כדי לאפשר לו לחוות אותו בדרכו.


כשהכאב של הילד פוגש את הכאב שלנו
כשהילד שלנו נכשל, אנחנו לא תמיד פוגשים רק את הילד שנמצא מולנו. לפעמים אנחנו פוגשים גם את הילד שהיינו אנחנו. הילד שלא התקבל לנבחרת, שלא הצליח במבחן, שלא הוזמן למסיבה, שלא הרגיש שייך. החוויות האלה עשויות לעורר בנו הזדהות עמוקה, אבל גם להפעיל את החרדות שלנו. הורה שחווה בילדותו דחייה חברתית עשוי להתקשות לראות את ילדו מתמודד עם קושי חברתי. הורה שהישגים והצלחות היו עבורו מקור מרכזי להערכה ולאהבה עשוי להתקשות לשאת את האפשרות שילדו לא יצליח. הורה שחווה כישלון כמשהו מבייש או משפיל עשוי למהר לעודד, להרגיע או להסביר מדוע הכישלון אינו באמת כישלון. לעיתים, מתוך רצון טוב ואהבה גדולה, אנחנו מנסים למנוע מהילדים שלנו לחוות את מה שאנחנו עצמנו התקשינו לשאת. אנחנו מתערבים, פותרים, משכנעים, מתקשרים, מבקשים הזדמנות נוספת או מנסים לשנות את המציאות. לא תמיד אנחנו עושים זאת משום שהילד אינו מסוגל להתמודד, אלא משום שאנחנו מתקשים לשאת את האפשרות שהוא יכאב.
היכולת לזהות את המקומות האלה בתוכנו היא משמעותית. היא מאפשרת לנו לשאול: האם הילד שלי זקוק כרגע לעזרה, או שאני זקוק לכך שהקושי שלו ייפסק? האם אני מגיב למה שקורה לו עכשיו, או למה שאני זוכר שקרה לי? האם אני מאפשר לו להתמודד עם חוויה משלו, או מנסה לכתוב עבורו סיפור מתוקן לזה שלי? אין הכוונה להתנתק מהחוויות האישיות שלנו. להפך. הניסיון שלנו יכול להיות מקור משמעותי לאמפתיה ולהבנה. הוא מאפשר לנו לזכור איך מרגישים בגיל הזה, עד כמה רגעים שנראים למבוגרים קטנים יכולים להיות גדולים ומשמעותיים עבור ילד. אבל כדי שההזדהות תהפוך למקור של קרבה ולא להתערבבות, עלינו להצליח להחזיק בהבחנה החשובה: הילד שלנו אינו אנחנו, והדרך שלו אינה חייבת להיות הדרך שלנו.

היכולת לכאוב מבלי להיבהל
ילדים זקוקים להורים שיודעים להיות איתם גם כשהם מתקשים. לא רק להורים שיודעים לעודד, להציע פתרונות ולהזכיר שהכול יהיה בסדר, אלא להורים שמסוגלים לשבת לצדם כשהכל לא בסדר. זו משימה לא פשוטה. כשהילד שלנו עצוב, מתוסכל או מיואש, מתעורר בנו לא פעם דחף לפעול. אנחנו רוצים להחזיר לו את הביטחון, להעלים את הדמעות, למצוא פתרון ולהחזיר את הדברים למסלולם. קשה לנו לראות את הילד שלנו סובל, ולעיתים אנחנו מפרשים את המצוקה שלו כסימן לכך שמשהו השתבש ושעלינו להתערב. אבל לא כל כאב הוא מצב חירום. לא כל אכזבה מחייבת תיקון מיידי, ולא כל קושי הוא עדות לכך שהילד אינו מסוגל להתמודד. לפעמים הוא פשוט זקוק לזמן. הוא זקוק לכך שמישהו יכיר בכאב שלו, ייתן לו מקום ולא ינסה למהר אותו אל הצד השני.
היכולת של ההורה לשאת את המצוקה של הילד מבלי להיבהל ממנה היא מתנה משמעותית. כאשר אנחנו יכולים לומר: "אני רואה כמה אתה מאוכזב", "זה באמת קשה כשמשהו שרצית לא מצליח", אנחנו מעבירים מסר עמוק יותר מכל עצה: אפשר להיות בתוך כאב, והוא לא חייב להעלים אותנו. אפשר להרגיש רע ועדיין להיות בסדר. אפשר להיכשל מבלי להפוך לכישלון. הילד לומד מתוך המפגש הזה לא רק כיצד להתמודד עם אכזבה, אלא גם כיצד להתייחס לעצמו ברגעים שבהם הוא מתקשה. הוא לומד שאין צורך להתבייש בכאב, להסתיר אותו או למהר להתגבר עליו כדי להישאר ראוי לאהבה.

לראות את הילד דרך מבט חומל שמאמין בו
אולי אחד הדברים החשובים ביותר שהורה יכול להעניק לילדו הוא מבט שמצליח לראות מעבר לרגע הנוכחי. מבט שאינו מצמצם את הילד לכישלון שלו, לקושי שלו או להתנהגות שלו ברגע מסוים. מבט שמכיר במצוקה, אך אינו מגדיר את הילד באמצעותה. כאשר ילד נכשל, הוא עלול לראות את עצמו דרך הכישלון. הוא עשוי לחשוב שהוא לא מספיק חכם, לא מספיק מוכשר, לא אהוב או לא מסוגל. ברגעים האלה, המבט של ההורה יכול להיות משמעותי במיוחד. האם אנחנו רואים ילד שנכשל, או ילד שהוא כישלון? האם אנחנו רואים ילד שכרגע מתקשה, או ילד שלא מסוגל? האם אנחנו מצליחים להחזיק עבורו תמונה רחבה יותר של מי שהוא, גם כשהוא עצמו מתקשה לראות אותה?
מבט חומל אינו מבט שמוותר לילד או מתעלם מהקשיים שלו. הוא גם אינו מבט שמבטיח לו הצלחה בכל מחיר. זהו מבט שמסוגל להכיר במגבלות, בטעויות ובאחריות, מבלי לפגוע בתחושת הערך. הוא אומר: אני רואה שלא הצלחת, אני רואה שקשה לך, ואני עדיין רואה את כל מה שאתה מעבר לרגע הזה. אני מאמין ביכולת שלך ללמוד, להשתנות ולמצוא את הדרך שלך. האמונה הזו אינה רק מסר מילולי. היא מתבטאת גם ביכולת שלנו לא למהר לעשות במקומו, לא להניח שהוא חסר אונים ולא לקחת ממנו את האפשרות לנסות שוב. לפעמים, דווקא כשאנחנו נמנעים מלהציל אותו, אנחנו מבטאים את האמון העמוק ביותר ביכולתו.

גם אנחנו למדנו מתוך הנפילות שלנו
כדי לאפשר לילדים שלנו להיכשל, כדאי שנוכל להתבונן גם בסיפור החיים שלנו. לא רק ברגעים שבהם הצלחנו, אלא גם באלה שבהם טעינו, התחרטנו, התביישנו או הרגשנו שלא עמדנו בציפיות של עצמנו. רבים מאיתנו נושאים את הכישלונות שלנו דרך מבט ביקורתי: מה הייתי צריך לעשות אחרת? למה לא הבנתי בזמן? איך נתתי לזה לקרות? לעיתים אנחנו ממשיכים לשפוט את עצמנו שנים אחרי שהאירועים הסתיימו, ומתקשים להכיר בכך שהאדם שהיינו אז פעל מתוך הידע, הכוחות והאפשרויות שהיו לו באותו זמן.
אבל האם אנחנו יכולים להתבונן בעבר שלנו גם בעיניים אחרות? לראות לא רק את מה שהיינו רוצים לשנות, אלא גם את מה שלמדנו? את המקומות שבהם גילינו כוחות שלא ידענו שיש בנו, את הבחירות החדשות שעשינו, את ההבנות שהגיעו בעקבות טעויות, ואת הדרך שבה התפתחו בנו רגישות, חמלה והבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל אחרים? אין פירוש הדבר שכל כישלון הוא מתנה, או שכל כאב חייב להצדיק את עצמו באמצעות צמיחה. יש חוויות שאנחנו מצטערים עליהן, ויש דברים שהיינו רוצים שיתרחשו אחרת. אבל לצד החרטה אפשר לנסות לפתח גם מבט של חמלה והכרה: החיים שלנו לא נבנו רק מהצלחות ומהחלטות נכונות. הם נבנו גם מהחמצות, מטעויות, מניסיונות שלא צלחו ומדרכים שנאלצנו לשנות. כאשר אנחנו מצליחים להחזיק את הסיפור האישי שלנו באופן הזה, אנחנו יכולים להעניק לילדים שלנו מסר עמוק ואמיתי יותר. לא רק לומר להם שמותר לטעות, אלא באמת להאמין בכך. לא רק לעודד אותם לקום, אלא להכיר בכך שגם אנחנו נפלנו, קמנו, ולפעמים נזקקנו לעזרה כדי לעשות זאת.

לא למנוע נפילות, אלא לבנות מקום שאפשר לקום ממנו
בסופו של דבר, התפקיד שלנו כהורים אינו להבטיח לילדים חיים נטולי כאב. גם לא להבטיח שתמיד נדע מה לעשות, שנגיב נכון או שנצליח למנוע מהם טעויות. התפקיד שלנו הוא לבנות איתם קשר שבתוכו אפשר להיכשל, להתאכזב, לכאוב, לבקש עזרה ולנסות שוב. קשר שבו הילד אינו צריך להצליח כדי להרגיש בעל ערך, אינו צריך להסתיר את חולשותיו כדי לזכות בהערכתנו, ואינו צריך להתמודד לבד כדי להוכיח שהוא חזק. כדי לאפשר זאת, אנחנו נדרשים לעבודה פנימית מתמשכת: לזהות את הפחדים שלנו, להכיר בחוויות העבר, ללמוד לשאת את חוסר האונים שמתעורר בנו, ולהבחין בין הצורך של הילד לבין הצורך שלנו להגן עליו מפני כל כאב. זו אינה משימה שאנחנו משלימים פעם אחת, אלא תנועה מתמשכת של התקרבות והתרחקות, של הזדהות ונפרדות, של תמיכה ושל מתן מקום לעצמאות.
אולי בסופו של דבר, אחד הדברים החשובים ביותר שנוכל ללמד את הילדים שלנו הוא לא לפחד מהנפילות של עצמם. לשם כך, אנחנו צריכים ללמוד לא לפחד מהן בעצמנו. להצליח לראות את הילד שלנו ברגעים שבהם הוא מתקשה, לא דרך החרדה שלנו ולא דרך האכזבה שלנו, אלא דרך מבט שמכיר בכאב ומאמין בכוחותיו. כי ילדים לא צריכים הורים שימנעו מהם ליפול. הם צריכים הורים שיוכלו להיות איתם כשהם נופלים, מבלי לאבד את האמונה שהם יכולים לקום. הורים שיזכירו להם, במילים ובמעשים, שהכישלון הוא חלק מהדרך, שהוא אינו מגדיר אותם, ושגם כשהם מתקשים למצוא את הדרך קדימה – הם אינם צריכים למצוא אותה לבד.
 
 
bottom of page